בחלק זה אני מרחיב מעט על כיצד תיאולוגיית האחדות בתנ"ך היא למעשה בעיקרה קונטיבית. אני משתדל להראות שהיחס לאהבה במקרא הוא לכל הפחות מסוייג ומפרט קצת על כיצד עובד הזיכרון במסגרת התבונה המעשית המקראית.
מרדפי הנמשכים אחריך חצו מן העולם הגשמי אל הסאבסטאק. מה גם, שאני זוכר שייעצת לי פעם לפתוח אחד - עצה שאני מקיים כמנהגי, אפימתאית.
אמנם: למראה חדר-הפלאות הזה שהקמת, הקולמוס הווירטואלי נטען כובד פתאום, והיד מסרבת לכתוב. אך יש לכפותה: גם בחיק מפרש לדף שלך, נופלת בת-זכות.
ולגופו, אשמח אם תרחיב עוד קצת לגבי הנקודה השנייה.
בשאלה אם יש לראות בזיכרון פקולטה תיאורטית או פרקטית יש יותר מקריצה לאריסטו. אבל אני שואל את עצמי עד כמה זו הייתה שאלה בעבורו. תיאוריה ופרקסיס - שתיהן בבחינת דברים הזקוקים ל-'לוגוס'. ממש לא יזיק לי רענון ב-זיכרון והיזכרות (צחוק ה-), אבל אני לא משוכנע שכושר הזיכרון תלוי ב-לוגוס. זיכרון כרוך ביכולת אורגנית של הנפש להעלות לנגדה רשמים ("פנטזיאיי") לאחר הזמן בו נחוו; פחות מאשר הוא נוגע ליכולתנו "לחשוב", בעיניו, דומה כי הוא נוגע ליכולתנו "לדמות", או מוטב - להתרשם. אם אינני טועה הוא אפילו כותב שהזיכרון שייך באופן ראשוני לחלק החש בנפש - "האייסתטיקון" - ורק באופן נגזר ומקרי לחלק המשתכל, "נואטיקון" (שכן פעולת השכל תמיד מונעת על ידי החישה 'פרימו מוטו'.) בהתאם, אריסטו מסיק שהזכרון גם משותף לשאר בעלי החי, ולא מיוחד לאדם. דבר מזה לא שולל את מעורבותו הרבה של הזכרון במהלך החשיבה האנושית - תיאורטית או פרקטית. אך פירושו כי עלינו לסווג אותו כתשתית, או תנאי להפעלתן, יותר מאשר כמופע שלהן.
(היידגר, כמובן, לא היה מסתפק בקריאה "ביולוגית" כזו של הזכרון. הניתוח האקזיסטנציאלי של גילוי וכיסוי (/שכחה) על פני ההישלכות של היות-שם על 'טמפוראליותה', דוחקת בנו לקרב את התופעה הזו של הזכרון אל המוקד, המהות של היות-שם עצמו. לגדאמר בדומה יש אמירה פרוגרמטית על כך שזכרון אינו "פקולטה פסיכולוגית" אלא גורם ישותי-היסטורי באמת ושיטה... מניח שגם ניסה לפרש כך את אריסטו, יהיה מעניין לבדוק.)
אז אפשר לפתח את הנקודה בשלושה כיוונים, לדעתי:
1. האם נכון יהיה לומר שהזיכרון הוא פקולטה עיונית או מעשית, או שלא, משום שכלל אינו מערב לוגוס (נוטה אני לשם.)
2. גם אם נניח שהוא אף לא אחד מהם (כנטייתי-לשם), עדיין מרתק להיווכח מה עשויים להיות קשריו לחשיבה המעשית (לוגיסמוס) או המידה הטובה של פועלה במיטבה (פרונסיס).
3. לקטגוריות האלו יש תקומה גם אחרי אריסטו. מעבר לשאלה הפרשנית: האם יש סיבות פנומנולוגיות טובות לייחס את הזכרון לכאן או לכאן?
אני באמת מקווה שיהיה לי יותר זמן ונוכל לשבת בניחותא במהרה בימינו אמן. בינתיים זה לא פחות מהפתעה מרנינה במיוחד לקבל ממך תגובה פה בעולם התחתון!
לגבי מעמד הזיכרון אצל אריסטו עצמו:
אני לא חושב שיש שאלה לגבי האם הזיכרון תלוי בלוגוס או לא, אבל אם כבר – כמובן שממטאפיזיקה א' אפשר לחלץ את שתי השאלות לתשובה הזו. בקצרה, אם הכוונה היא שאין לוגוס בלא זיכרון, זה בוודאי נכון. אבל לא בטוח שאין זיכרון בלא־לוגוס. ואכן – כדבריך. עם זאת, כל התשובות היפות האלה, כולל התשובה מ"על הנפש" – לא מעלות ולא מורידות. מאוד יכול להיות שהזיכרון תשתיתי ולא ייחודי לאדם ועדיין יש לו תפקיד ייחודי באופן שבו האדם מפעיל את הלוגוס. מה שמעניין הוא כמובן שהשאלה הזו גם שקולה לשאלה המפורסמת האם יש לוגוס שאינו קשור למופע של האדם – ומניה וביה הוא גם לא יהיה קשור לזיכרון, שהוא מופע של החיות.
אצל היידגר יש מהלך יחסית משכנע של משהו שהוא לפחות דמוי־זיכרון בנוגע לתבונה התיאורטית דווקא (כפי שציינתי בדברי בהערת שוליים). הניסוח שאני יושב עליו אצל היידגר שם הוא שהוא מאפיין את התבונה המעשית דווקא במונחים של פריבציה (Privation) של הפקולטה של השכחה – ויש שאלה איך צריך להבין עמדה כזו בכלל. האם התבונה המעשית אגנוסטית לזיכרון, או שמא היא מופע ייחודי שלו של זיכרון מתמיד? מאוחר יותר היידגר באמת עושה דברים באמת יותר דומים לגאדמר ב"אמת ושיטה" עם הזיכרון. מכל מקום עיין שם את הערתו של חסדיאל.
1. כאמור, אפשר. אני לא בטוח.
2. אמת.
3. זו השאלה שמדאיגה אותי בפוסט הזה. בפוסט פה נראה שהזיכרון כשלעצמו עשוי לשמש מניע לפעולה בדומה לאיך שתכלית עובדת עבור הפעילות המעשית בספרות שאנחנו מורגלים בה. אני מביא דוגמא לא רק מהמקרא, אלא גם מהחיים האמיתיים לגבי מה בדיוק עשוי להיות הפשר של עמדה כזו. אבל השאלה שעצרתי בה היא שאלה של אנליזה, מה יותר יסודי, ולזה באמת לא נכנסתי – רק אמרתי שעמדתו של המקרא נראית לי ייחודית ביחס לשאלה הזו.
נדמה לי שהרחבת את גדריו של הדיון בטובתו, משלוש בחינות. קודם כל, ניתקת מפורשות כל קשר מוכרח בין לוגוס לזכרון. שנית, הסברת כי ניתן לראות בזכרון מניע לפעולה אפילו אם אינו מעורב בלוגוס (ולהסביר את "ויזכור יוסף" שלנו בהתאם.) שלישית, איננו מחויבים עוד לשאול אם הוא 'פקולטה תיאורטית או פרקטית', שעה שיוכל להיות, כשלעצמו, אף לא אחת.
התנסחתי קטגורית מדי לגבי "תשתיתיות" של הזכרון. במחשבה שנייה, אולי אפשר לחשוב על כל צד כאן כיסוד או תשתית מבחינה אחרת. הזכרון יכול להיחשב "מקור" לפעולה מצד אחד, בעוד הלוגוס עצמו, "מקור" מצד אחר?
כך או אחרת, ניכר שאפשר לפתח את התמה הזו מבלי להיקלע לפרפוזיציה שזיכרון הוא מופע של החשיבה. אולי זה מתיר לנו לחשוב על השאלה הזו במסגרת יותר נוחה, מאשר הניסיון להתוות את הזיקות בינה לבין עשייה. אם כי קשה להאמין שלא נגיע לשם במוקדם או במאוחר, 'מהותנים' שאנחנו :)
הגיע הזמן שאחזור לקומנטארים האלה של היידגר. אני נוסטלגי מאוד אבל הג'וק הפילולוגי מתאבדכל פעם.
פרישת שלום לחבר ורב.
מרדפי הנמשכים אחריך חצו מן העולם הגשמי אל הסאבסטאק. מה גם, שאני זוכר שייעצת לי פעם לפתוח אחד - עצה שאני מקיים כמנהגי, אפימתאית.
אמנם: למראה חדר-הפלאות הזה שהקמת, הקולמוס הווירטואלי נטען כובד פתאום, והיד מסרבת לכתוב. אך יש לכפותה: גם בחיק מפרש לדף שלך, נופלת בת-זכות.
ולגופו, אשמח אם תרחיב עוד קצת לגבי הנקודה השנייה.
בשאלה אם יש לראות בזיכרון פקולטה תיאורטית או פרקטית יש יותר מקריצה לאריסטו. אבל אני שואל את עצמי עד כמה זו הייתה שאלה בעבורו. תיאוריה ופרקסיס - שתיהן בבחינת דברים הזקוקים ל-'לוגוס'. ממש לא יזיק לי רענון ב-זיכרון והיזכרות (צחוק ה-), אבל אני לא משוכנע שכושר הזיכרון תלוי ב-לוגוס. זיכרון כרוך ביכולת אורגנית של הנפש להעלות לנגדה רשמים ("פנטזיאיי") לאחר הזמן בו נחוו; פחות מאשר הוא נוגע ליכולתנו "לחשוב", בעיניו, דומה כי הוא נוגע ליכולתנו "לדמות", או מוטב - להתרשם. אם אינני טועה הוא אפילו כותב שהזיכרון שייך באופן ראשוני לחלק החש בנפש - "האייסתטיקון" - ורק באופן נגזר ומקרי לחלק המשתכל, "נואטיקון" (שכן פעולת השכל תמיד מונעת על ידי החישה 'פרימו מוטו'.) בהתאם, אריסטו מסיק שהזכרון גם משותף לשאר בעלי החי, ולא מיוחד לאדם. דבר מזה לא שולל את מעורבותו הרבה של הזכרון במהלך החשיבה האנושית - תיאורטית או פרקטית. אך פירושו כי עלינו לסווג אותו כתשתית, או תנאי להפעלתן, יותר מאשר כמופע שלהן.
(היידגר, כמובן, לא היה מסתפק בקריאה "ביולוגית" כזו של הזכרון. הניתוח האקזיסטנציאלי של גילוי וכיסוי (/שכחה) על פני ההישלכות של היות-שם על 'טמפוראליותה', דוחקת בנו לקרב את התופעה הזו של הזכרון אל המוקד, המהות של היות-שם עצמו. לגדאמר בדומה יש אמירה פרוגרמטית על כך שזכרון אינו "פקולטה פסיכולוגית" אלא גורם ישותי-היסטורי באמת ושיטה... מניח שגם ניסה לפרש כך את אריסטו, יהיה מעניין לבדוק.)
אז אפשר לפתח את הנקודה בשלושה כיוונים, לדעתי:
1. האם נכון יהיה לומר שהזיכרון הוא פקולטה עיונית או מעשית, או שלא, משום שכלל אינו מערב לוגוס (נוטה אני לשם.)
2. גם אם נניח שהוא אף לא אחד מהם (כנטייתי-לשם), עדיין מרתק להיווכח מה עשויים להיות קשריו לחשיבה המעשית (לוגיסמוס) או המידה הטובה של פועלה במיטבה (פרונסיס).
3. לקטגוריות האלו יש תקומה גם אחרי אריסטו. מעבר לשאלה הפרשנית: האם יש סיבות פנומנולוגיות טובות לייחס את הזכרון לכאן או לכאן?
עמדתך.
Hello from across the ether!
אני באמת מקווה שיהיה לי יותר זמן ונוכל לשבת בניחותא במהרה בימינו אמן. בינתיים זה לא פחות מהפתעה מרנינה במיוחד לקבל ממך תגובה פה בעולם התחתון!
לגבי מעמד הזיכרון אצל אריסטו עצמו:
אני לא חושב שיש שאלה לגבי האם הזיכרון תלוי בלוגוס או לא, אבל אם כבר – כמובן שממטאפיזיקה א' אפשר לחלץ את שתי השאלות לתשובה הזו. בקצרה, אם הכוונה היא שאין לוגוס בלא זיכרון, זה בוודאי נכון. אבל לא בטוח שאין זיכרון בלא־לוגוס. ואכן – כדבריך. עם זאת, כל התשובות היפות האלה, כולל התשובה מ"על הנפש" – לא מעלות ולא מורידות. מאוד יכול להיות שהזיכרון תשתיתי ולא ייחודי לאדם ועדיין יש לו תפקיד ייחודי באופן שבו האדם מפעיל את הלוגוס. מה שמעניין הוא כמובן שהשאלה הזו גם שקולה לשאלה המפורסמת האם יש לוגוס שאינו קשור למופע של האדם – ומניה וביה הוא גם לא יהיה קשור לזיכרון, שהוא מופע של החיות.
אצל היידגר יש מהלך יחסית משכנע של משהו שהוא לפחות דמוי־זיכרון בנוגע לתבונה התיאורטית דווקא (כפי שציינתי בדברי בהערת שוליים). הניסוח שאני יושב עליו אצל היידגר שם הוא שהוא מאפיין את התבונה המעשית דווקא במונחים של פריבציה (Privation) של הפקולטה של השכחה – ויש שאלה איך צריך להבין עמדה כזו בכלל. האם התבונה המעשית אגנוסטית לזיכרון, או שמא היא מופע ייחודי שלו של זיכרון מתמיד? מאוחר יותר היידגר באמת עושה דברים באמת יותר דומים לגאדמר ב"אמת ושיטה" עם הזיכרון. מכל מקום עיין שם את הערתו של חסדיאל.
1. כאמור, אפשר. אני לא בטוח.
2. אמת.
3. זו השאלה שמדאיגה אותי בפוסט הזה. בפוסט פה נראה שהזיכרון כשלעצמו עשוי לשמש מניע לפעולה בדומה לאיך שתכלית עובדת עבור הפעילות המעשית בספרות שאנחנו מורגלים בה. אני מביא דוגמא לא רק מהמקרא, אלא גם מהחיים האמיתיים לגבי מה בדיוק עשוי להיות הפשר של עמדה כזו. אבל השאלה שעצרתי בה היא שאלה של אנליזה, מה יותר יסודי, ולזה באמת לא נכנסתי – רק אמרתי שעמדתו של המקרא נראית לי ייחודית ביחס לשאלה הזו.
אוי, בשביל זה נולדתי.
נדמה לי שהרחבת את גדריו של הדיון בטובתו, משלוש בחינות. קודם כל, ניתקת מפורשות כל קשר מוכרח בין לוגוס לזכרון. שנית, הסברת כי ניתן לראות בזכרון מניע לפעולה אפילו אם אינו מעורב בלוגוס (ולהסביר את "ויזכור יוסף" שלנו בהתאם.) שלישית, איננו מחויבים עוד לשאול אם הוא 'פקולטה תיאורטית או פרקטית', שעה שיוכל להיות, כשלעצמו, אף לא אחת.
התנסחתי קטגורית מדי לגבי "תשתיתיות" של הזכרון. במחשבה שנייה, אולי אפשר לחשוב על כל צד כאן כיסוד או תשתית מבחינה אחרת. הזכרון יכול להיחשב "מקור" לפעולה מצד אחד, בעוד הלוגוס עצמו, "מקור" מצד אחר?
כך או אחרת, ניכר שאפשר לפתח את התמה הזו מבלי להיקלע לפרפוזיציה שזיכרון הוא מופע של החשיבה. אולי זה מתיר לנו לחשוב על השאלה הזו במסגרת יותר נוחה, מאשר הניסיון להתוות את הזיקות בינה לבין עשייה. אם כי קשה להאמין שלא נגיע לשם במוקדם או במאוחר, 'מהותנים' שאנחנו :)
הגיע הזמן שאחזור לקומנטארים האלה של היידגר. אני נוסטלגי מאוד אבל הג'וק הפילולוגי מתאבדכל פעם.