המיתולוגיה של הנאורות בקריאת התנ"ך (חלק א')
התחלה של סדרה בה אני סוקר את הלגיטימיות של השימוש במושג המונותאיזם להבנת המסורת הדתית היהודית.
כפי שחלק מהקוראים הוותיקים אולי זוכרים, בשנים האחרונות אני חושב לא מעט על סוגיית המונותאיזם. ראשית המבוכה שלי הייתה דווקא בקריאה של טקסטים מהאידיאליזם הגרמני שמצאתי שלא משקפים את התנ"ך כפי שאני קורא ומכיר אותו. לאחר כמה זמן, נחשפתי גם לתחום של ביקורת המקרא, שמוולהאוזן, קאופמן, אולברייט, קוינן, ועד סויר ושות' גלגל הלאה, למעשה, את הדעות־הקדומות שמצאתי באידיאליזם הגרמני.
אלא שאני לא חוקר מקרא. בהגדרה הרחבה ביותר של העיסוק שלי אפשר למצוא פילוסופיה ותיאולוגיה. העובדה הזו הצריכה ממני למצוא חוקר מקרא שמשקף פחות או יותר את עמדתי, שאין בתנ"ך למעשה כל נימה מונותאיסטית או אפילו גרעיני התפתחות שמטרימים מונותאיזם, שנראתה לי טריוויאלית. ברשימה קצרה זו אשתדל להציג את הטיעון המרכזי של נתן מק'דונלד בספרו "ספר דברים ומשמעותו של 'המונותאיזם'" (2003). הוא לא רק שעשה את העבודה הטקסטואלית המבורכת סביב ספר דברים, אלא עשה מה שגם אני עשיתי במהלך השנים, וזה לגשת ולברר את ההיסטוריה האינטלקטואלית של מושג המונותאיזם בעת החדשה.
המונותאיזם עשוי להתפרש בכמה וכמה אופנים – שעליהם מק'דונלד עובר באדיקות ראויה להערכה – שאפשר לסכם כנעים בין הגרסה הרזה ביותר, קרי, מונותאיזם הוא בפשטות האמונה שישנו אל אחד בלבד בעולם, לגרסה השמנה ביותר לפיה המונותאיזם הוא שלב התפתחות באנושות שכולל בתוכו את העובר או הפריחה של מושגים כמו אוניברסליזם, זכויות אדם, ושאר הגשעפט מהסגנון הזה. זו הסיבה שהדיון הזה אמור, לפחות לדעתי, לעניין אנשים שלא תופסים מעצמם אנשים דתיים.
באופן שאולי יהיה מוזר לנו, ההיסטוריה של מושגי הנאורות נכרכה סביב שאלות של כיצד היסטוריה עובדת. היא התבססה, בין השאר, על הנחות כמו שישנם הישגים של ההתפתחות האנושית שמהם אי־אפשר לחזור לאחור, כאשר הדוגמה של המונותאיזם עצמו הייתה ועודנה לא פחות מפרדיגמטית בהקשר הזה.
מאחר ואני מתכוון לכתוב כאן מעט בעצמי על ההיסטוריה של מושג המונותאיזם מהעת העתיקה עד העת החדשה, אחסוך מכם עבודה דומה שמק'דונלד עושה. מה שברצוני לעשות כאן זה בעיקר להכשיר את הקרקע להבנה שזה בכלל לא טריוויאלי שהתנ"ך כפי שהוא מוכר לנו מכיל בכלל התייחסות למשהו כמו מונותאיזם.
המונותאיזם כתפיסה אינטלקטואליסטית
מק'דונלד, כמו הרוב הדיונים בנושא, מתחיל את הדיון בהיווצרותו של מושג המונותאיזם שהשימוש הראשון במונח נעשה בידי הפילוסוף הנרי מור (1614-1687). אם לצטט את הציטוט של מק'דונלד, אין שום דבר מיתולוגי בשימוש הראשון במונח, אבל זה אכן נכון שלעתים קרובות השימוש הראשון במונח מכיל לא־מעט אסוציאציות שמופיעות עם השימוש האחרון במונח.
מור עושה שימוש במונח "מונותאיזם" כדי להבחין את מושא האמונה הנכון מהדוקטרינות המטריאליסטיות שהחלו להיות נפוצות ברחבי אירופה בערך באותו הזמן. מור מבחין את המונותאיזם כאמונה באל עליון רוחני אחד. את הביטוי "רוחני" צריך להבין פה בראש ובראשונה כניגוד למטריאליזם של הדוקטרינות האטומיסטיות החדשות. אלה התבססו על מושג שהיה זר לזמנים בהם נכתב התנ"ך, של טבע סגור בתוך מערכת חוקים מכניסטית.
המטריאליסטים הם אלו המהווים את הניגוד האמיתי למונותאיסטים, והם מכונים בפי מור "אתאיסטים".[1] בהתאמה, מור מסווג את הדתות השונות לעוד קטגוריות.
פוליתאיזם לדעתו אפיין את רוב העמים טרם ביאתו של ישו. הפוליתאיזם הוא בעצם ביטוי לנפילה האנושית מגן־העדן: אם בגן־העדן האדם האמין באמונה הטהורה המונותאיסטית, הרי שמשעה שהוא נפל ארצה, האדם החל להאמין בכל מיני ישויות "חומריות" שונות. מור משייך את הפוליתאיסטים לקבוצת העל של האתאיסטים.
לאחר מכן מור מסווג את אלו שהאמינו באל אחד, אבל באל כמו "השמש" – אלו מבחינתו ממשיכים להשתייך לקטגוריה של האתאיסטים. השימוש הראשוני שלו במונח מונותאיזם מגיע דווקא כהנגדה לקטגוריה האחרונה של האתאיסטים: הפאנתאיזם, אלו שהפכו את העולם לאלוהים. הפאנתאיסטים הם למעשה האתאיסטים פר אקסלנס שכנגדם המונותאיסט צריך להתווכח.
בתוך הקטגוריה של מונותאיזם מור הבחין באותם הפגאנים שהשתמשו בסמלים, שמות וריטואלים שונים כאופני סגידה שונים לאל הרוחני העליון כתושבים הנקלים ביותר שאפשר לקבל לארץ המונותאיסטית המובטחת. לדעתו של מור קבוצה זו של פגאנים היו שקועים מדי בתענוגות החושים.
אחריהם כמובן יש את היהודים, שהם אכן מונותאיסטים לעילא, ובהתאמה לא דבקה בהם דת שקר, אלא שהדת שלהם כולה מוקדשת לאינסטינקטים החייתיים והחושניים של האדם. רק עם הנצרות, שסימנה גם את המפנה הרוחני באישיותם של המאמינים, אפשר להתחיל לדבר על המונותאיזם הצרוף.
המעניין הוא שלמרות ההקשר האפולוגטי שבו הדיונים של מור נכתבו, למעשה מוצעת לנו פה לראשונה טיפולוגיה של הדתות שפחות או יותר השתרשה עד היום. עוד נקודה שחשוב לציין בדיון של מור זה שהוא מציג בפנינו את הפעם הראשונה שבה נסמכים באופן שיטתי על האתנוגרפיה הידועה לנו. זאת כדי לקבע תמונת עולם לפיה פעם האנושות כולה הייתה מונותאיסטית (כאמור), ולאחר הנפילה האנושות מחכה שוב לשוב לחיק המצב המושלם של גן עדן, בו כולם מאמינים באל הרוחני העליון.
כך או כך, אנחנו רואים שמתחילה להיווצר אצל מור – ומק'דונלד מרחיב גם לעוד דמויות מהחוג הזה – תפיסה של מונותאיזם כמשהו שמאפיין את האינטלקט בניגוד לאינסטינקט או לחושניות. הסדר של הדיון סובב בעיקר הרעיון שדתיות היא עניין של פרופוזיציות שמשקפות נאמנה או לאו את טבע היקום.
מור וחבריו מציגים למעשה תפיסה רדיקלית למדי לפיה הם מאמצים בשתי ידיים את תפיסת התבונה של הפילוסופים מהמאה השבע־עשרה, אך מתנגדים למסקנות שאלו הסיקו ממנה. חלק מההתנגדות היא באמצעות יצירת תיאוריה טיפולוגית של הדתות האנושיות שאמורה להיות אוניברסלית.
כך למשל מור מבטיח לקוראיו שגם בהקשר של סין – לגביה הדיווחים רק התחילו להגיע לאירופה – תפיסותיו מעודכנות ומחזיקות. ניסיון לשרטט היסטוריה אוניברסלית כזו, בה המונותאיזם מופיע כשלב חדש בתפיסה הקוגניטיבית של האנושות שלא מאפשר חזרה, למעשה מאפיין במיוחד את רוב חוקרי המקרא המודרניים שצוינו לעיל.
עם זאת, קשה מאוד לחשוב על המקרא כמבשרו של דיון פילוסופי שתוהה כמה ישויות אלוהיות יש בעולם. לא רק משום שחלקים ניכרים מהמקרא הם במפגן מונולטריסטים או הנותאיסטים, ומשכך מכירים בפועל בקיומם של אלים אחרים מלבד האל המקראי. אלא גם משום שנראה שהמאבק בעבודה זרה אינו מאבק אינטלקטואלי ביסודו, והאחדות של האל שכן מבושרת בחלקים מספר "דברים", למשל, אינה עניין של מנייה, אלא של ייחודיות.
מקרה הבוחן של "שמע ישראל"
אחרי שהרווחנו קצת ספקנות בריאה לפחות כלפי המונח מונותאיזם באמצעות הסתכלות קרובה יותר על מקורו ההיסטורי, נדמה לי שאנחנו בשלים לנסות לגשת מחדש לטקסט המקראי. כך נוכל לנסות לברר האם הפסוקים שאנחנו קראנו באופן טבעי על רקע ההמשגה המודרנית צריכים אולי להיקרא אחרת.
הבה נראה מה מק'דונלד עושה ממקרה בוחן מובהק למדי, הפסוק שיהודים אומרים בבוקר ובערב, "שמע ישראל". לצערי, מאחר וזה רק פוסט, מי שמעוניין לסקירה מלאה יותר של הפסוקים "המונותאיסטים" בספר דברים ופירושם מוזמן לעיין בספרו של מק'דונלד. לחלופין, מי שמעוניין יש גם הרחבה שלו ושל אחרים של המתודולוגיה שלו לנביאים המאוחרים.[2]
ראשית, מק'דונלד מתחיל את האנליזה שלו מסקירה של ארבע אפשרויות לקרוא את הפסוק:
(1) יהוה (הוא) אלוהינו; יהוה (הוא) אחד.
(2) יהוה, אלוהינו; יהוה (הוא) אחד.
(3) יהוה, אלוהינו, (הוא) יהוה אחד [=מספרית].
(4) יהוה (הוא אלוהינו), יהוה אחד [=לבדו].
כל אחת מהפרשנויות האלו זכתה להגנה בספרות, ונכון לעכשיו נשאיר את הדיון הדקדוקי המעניין בצד. עיקרו של דבר הוא שמק'דונלד מבקש להראות שהפירוש הרביעי הוא הפירוש שמתקרב ביותר להקשר שבו נטוע הטקסט, למרות שהוא מזהה גם מספר בעיות בפירוש הזה.
כדי לתמוך אותו, הוא מביא הקבלה ידועה לפסוק הזה משיר השירים (פרק ו', ח'-ט'):
(ח) שִׁשִּׁ֥ים הֵ֨מָּה֙ מְלָכ֔וֹת,
וּשְׁמֹנִ֖ים פִּֽילַגְשִׁ֑ים,
וַֽעֲלָמ֖וֹת אֵ֥ין מִסְפָּֽר.
(ט) אַחַ֥ת הִיא֙ יֽוֹנָתִ֣י תַמָּתִ֔י,
אַחַ֥ת הִיא֙ לְאִמָּ֔הּ,
בָּרָ֥ה הִ֖יא לְיֽוֹלַדְתָּ֑הּ.
רָא֤וּהָ בָנוֹת֙ וַֽיְאַשְּׁר֔וּהָ,
מְלָכ֥וֹת וּפִֽילַגְשִׁ֖ים וַֽיְהַלְלֽוּהָ.
אחד הדברים שהופכים את ההקבלה הזו למשכנעת היא ההקשר שבו מופיע שמע ישראל. ההקשר המיידי של השמע, הן בספר דברים והן בסדר התפילה היהודי הוא "ואהבת...". מדובר פה באחדותו, ייחודיותו ותמימותו של האהוב.
לפי הפרשנות הזו, מה שמוצע לנו בפסוק הזה זה למעשה לא הכחשה של קיומם של אלים אחרים, כפי שכנסת ישראל אינה האומה היחידה. מה שמוצע לנו בשמע זה הצהרת אהבה של עם ישראל ליהוה. חשוב יותר, כפי שמק'דונלד מדגיש, ההקבלה מאפשרת לנו לראות שלא מדובר פה רק ברגש סובייקטיבי חסר אחיזה במציאות, אלא באיזושהי תכונה באהוב שאפשר לזהותה גם ללא מערכת היחסים הישירה.
החזרה והמחשבה
אחרי שעלעלנו בקצרה במקרה הבוחן, נשוב למאפיין מעניין שמק'דונלד חוזר ושם עליו את הדגש. בעקבות התיאולוג ג'רארד פון ראד (1901-1971), מק'דונלד שם לב לכך שאחת הסיבות המרכזיות שהקריאות ההיסטוריוסופיות של המונותאיזם לא כל־כך עובדות עם הטקסט המקראי היא שהחשיבה ההיסטוריוסופית מניחה שמונותאיזם זה שלב שהושג ואי־אפשר לסגת ממנו. אמונה, אמון, הופכת לעניין של האמנה תיאורטית.
החטא הגדול ביותר כבר אינו בגידה בברית עם אלוהים, אלא לכל היותר בורות באשר למצב העניינים המטאפיזי ששורר בעולם, או אטביזם מסוים ביחס להתפתחות ההיסטורית למהדרין.
בקצרה, בני ישראל נדרשים לשנן את הצהרת השמע בכל בוקר ובכל ערב. הנביאים מפצירים בבני ישראל לזכור. בני ישראל כל־הזמן שוכחים, לדראונם. משתמע מכך שהפעילות המדוברת פה של האהבה לאלוהים אינה רק שמירה פסיבית בזיכרון של ההאמנה של כיצד העולם נראה, אלא פעילות שדורשת מאמץ מיוחד ומתמשך.
נראה שגם הפרשנות הפוליטית, לפיה אלוהים הוא הסמכות האבסולוטית (למשל, אצל קאופמן) אינה עושה צדק עם עומק מעשה האהבה הנדרש פה, שדורש חזרתיות מתמדת ופומבית. חזרתיות שמקרב מלכי ישראל התנ"ך מעיד רק על יאשיהו שהשיג אותה.
מקורות המונותאיזם
הספר של מק'דונלד שווה עיסוק יותר נרחב. למעוניינים בהרחבות, צרפתי היכן אפשר למצוא אותן. גם הדיון בהבחנות של פון ראד הוא עיסוק מעניין שדורש הרחבה, שכן למרות שאני חושב שהוא מתקרב יותר לטקסט המקראי, ההשפעות של קירקגור, היידגר ובולטמן ניכרות בו.
בפוסטים הבאים בסדרה הספציפית הזו ארצה להתעסק לא רק במקורות האינטלקטואליים של מושג המונותאיזם המודרני, דיון שההטרוגניות שלו לבדה מרתקת – אלא לחזור למקורות ביהדות ובנצרות שנראה שכן מאששים מונותאיזם מסוג כזה או אחר. מקווה שתישארו איתי לפוסטים הבאים בנושא.
[1] אולי זו אירוניה היסטורית דקה שההופעות הראשונות של המונח 'אתאיזם' בשימוש מושגי, נניח בחוקים של אפלטון, התייחסו בראש ובראשונה לאי־האמונה באלי הפוליס, האשמה שלאחר מכן התגלגלה נגד היהודים ואז נגד הנוצרים – קרי, אלו המכחישים את קיומם של האלים הרבים בספרות ההלניסטית המאוחרת.
[2] Monotheism in Late Prophetic and Early Apocalyptic literature, eds., Nathan MacDonald and Ken Brown, Moht Siebeck 2014; ראו ספציפית את מאמרו של מק'דונלד שם. למי שמעוניין יש גם הרחבה על המגמה המחקרית הזו: Loren T. Stuckenbruck, Wendy E. S. North, Early Jewish and Christian Monotheism, London 2004, 204-216; Ballentine, D. S. (2022). "Monotheism" and the Hebrew Bible. Religion Compass, 16(1), Article e12425.
איך מסבירים ביטוי כמו ״י׳הוה הוא האלוהים, אין עוד מלבדו״?
לענ״ד ה׳ הידוע של האלוהים, מצביעה על כך שרק הוא ראוי לסגידה - בכל המציאות