האנס בר המזל בפוליטיקה המודרנית

מאמר קצר על ספרו של סנדל "הטירניה של המצוינות", תוך ירידה למה שלדעתי הוא השורש האמיתי של הטיעון של סנדל.

אגדה גרמנית עממית מספרת על בחור בשם האנס ששירת את אדונו במשך שבע שנים. הגיע היום המיועד והאנס סיים את שירותו. אדונו נתן לו שק זהב ושלח אותו לדרכו. האנס, שמח וטוב לבב, החל במסע לביתו. תוך כדי המסע הוא נתקל בסוחר עם סוס, ששאל אותו מה שלומו. "אתה יודע," אמר האנס, "מעולה. בדיוק קיבלתי את השכר על עבודתי ואני ממשיך לביתי." הסוחר הסתכל על שק הזהב של האנס, חכך בדעתו, ואמר "תשמע האנס, יש לך עוד דרך ארוכה. השק הזה נראה כבד. מדוע שלא תחליף אותו פה בסוס היפה הזה וכך תוכל להגיע לביתך בקלות." התרצה האנס והחליף את הזהב בסוס היפה. שמח וטוב לבב המשיך לו האנס במסע לביתו. בנקודה מסוימת הוא נעצר לנוח שכן הסוס היה נראה צמא ועייף מן הדרך. לדרכם נקרא חוואי זקן וברשותו אווז. החוואי פנה להאנס ושאל אותו, "תאמר, אני רואה שהסוס שלך עייף ובוודאי הדרך שלך עוד ארוכה. הבא תחליף את הסוס שלך באווז שלי, תאכל ארוחה טובה, ותמשיך בדרכך הביתה." האנס שבאמת היה רעב, הסתכל על האווז והתרצה. לקח לו את האווז, הכין ארוחה טובה והמשיך לביתו. כשהגיע האנס לבית הוריו שאלו אותו "ובכן האנס, איך היה?" האנס ענה בכנות: "נהדר, נהנתי מהעבודה ומהדרך חזרה הביתה."

הסיפור הזה מרתק מסיבה מאוד פשוטה: קשה לנו שלא לראות בהאנס אדם נאיבי, שלא לומר גובל במטומטם. אלא שהסיפור הזה מחביא גם מוסר השכל שקשה לנו להפנים באקלים המחשבתי הנוכחי שלנו: היחס והגישה של האדם למזל איננה דבר טרוויאלי, ואדם ש"ישחיט" את האנס וילמדו את דרכי ההשוואה יפגע בסופו של דבר בכבשת הרש האמיתית של האנס – אושרו. הבא לא נמהר לשלול מהאנס את כבשת הרש שלו. הבא נברר את גורלו של האנס בפילוסופיה הפוליטית המודרנית. האם הוא אכן היה מגיע הביתה בשלום באקלים המחשבתי הנוכחי?

לאחרונה התפרסם ספרו של מייקל סנדל הטירניה של המצוינות (2020). בספר הזה סנדל עושה עבודה טובה בלבקר תפיסות פוליטיות מריטוקרטיות, קרי, תפיסות פוליטיות לפיהן החברה צריכה להיות מובנית באופן כזה שיתגמל את אלו שהרוויחו את שכרם מתוך מצוינות אישית. הביקורת של סנדל על הקונספט של חברה מהסוג הזה אינה חדשה: ליברלים מהאייק ועד רולס טענו שהסדר החברתי האידאלי לא אמור לשקף סדר מוסרי אידאלי. זה שאדם למשל עשיר, או פרופסור, לא אמור להקנות לאדם הזה סטטוס חברתי נעלה יותר ממי שעובד בסנדלרות. אנשים אמורים להבין, לפי הפריזמה הליברלית שגם סנדל שותף לה, שההקצאה של סטטוס חברתי הגון לא מתחילה להיות משוקפת במבנה החברתי הליברלי. מה שכן חדש אצל סנדל זה ניתוח הסדר החברתי שפוליטיקה ליברלית יוצרת כך שמשתמע ממנה בחוזקה שסטטוס חברתי נקשר להישגים אישיים על בסיס רקע ניטרלי, או ניטרלי למחצה. סנדל עושה עבודה טובה בלהראות שמדובר פה למעשה בדבר־מה אנדמי לרטוריקה ולפוליטיקה ששמה דגש על מריטוקרטיה. בפוליטיקה כזו יש מנצחים ומפסידים, והמנצחים תמיד ירגישו זכאות למעמדם, בעוד שהמפסידים תמיד ירגישו טינה כלפי המנצחים ואולי אף כלפי המערכת כולה. סנדל מראה באופן משכנע שחברות שלהן היתה תפיסה משוחררת יותר של החיבור בין הפעולות והמאמץ האישי לסטטוס החברתי ביטאו למעשה סולידריות חברתית רחבה יותר. הוא אפילו מראה שחברות שלהן תיאולוגיות שהקנו יותר מקום לחסד האלוהי על חשבון האחריות האנושית בטאו גישה הומנית יותר כלפי בני־האדם שהיו יותר חסרי מזל.

הטענה היסודית של סנדל היא שלמריטוקרטיה יש צד אפל שבו הפוליטיקה המערבית נתקלה לאחרונה: הפופוליזם. הפופוליזם בעצם משקף טינה שנוצרה במעמד הבינוני והנמוך שמצד אחד מאמין שהוא אכן חי בסדר מריטוקרטי, או לפחות מריטוקרטי דיו, אבל מצד שני הגורל האישי שלו הראה לו שהוא לא הצליח להתקדם בחיים. במצב כזה המעמדות הללו, לשיטת סנדל, מחפשים סמכויות אוטוריטריות או זהויות לאומיות חזקות כדי להחזיר לעצמם תחושת ערך עצמית כלשהי. הטינה שנוצרת באופן הזה גורמת גם לרגשות של בושה שהתהילה הקולקטיבית עשויה לגאול.

אבל מה סנדל יכול ללמד את האנס שלנו למעשה? כאן נראה שההצעה שלו חלשה יותר. סנדל מודע היטב לחולשות הנלוות לקידום צדק חלוקתי באמצעות הפוליטיקה, אבל הרבה מהטיעון שלו מוקדש בדיוק כדי להראות כיצד הרפורמות הליברליות עבור שוויון הזדמנויות למעשה מסתירות מציאות של אי־צדק חלוקתי. הוא אמנם מטיף להאנס בר־המזל שלנו שהוא צודק בגישה היסודית שלו, אבל במקביל גם שואף ללמד אותו שפוליטיקה אכן אמורה לדאוג לחלוקה שוויונית יותר. יוצא מכך שהאנס נשאר עם הטינה, אלא שהיא עוברת הטמרה, מטינה כלפי מעמד מנצחים מסוים לטינה כלפי המערכת כולה – שהיא לכאורה תמיד נתונה בידי האדם לשינוי ולכן באחריותו, הנחה תיאולוגית שסנדל ביקר בתוקף. האם טינה מהסוג הזה לא גם היא, במינוחיו של סנדל, מפלגת ופוגמת באפשרות לשיתוף הפעולה של כלל המעמדות למען הטוב הכללי?

הסתירה הזו בספרו של סנדל אינה טרוויאלית. מקורו של הטיעון של סנדל, והיכן שהוא נוסח באופן המוצלח ביותר לטעמי, היא בחיבורו הקצר מאוד של יוסטוס מוזר (1720-1794) אביה הפרה־היסטורי של השמרנות הגרמנית "לא לקידום לפי יכולת" (1770). אם הדאגה שלנו היא אכן לטוב הכללי ואנחנו מבינים שמאורעות המזל, בטח ביחס לסטטוס חברתי, הן לא עניין תרבותי־אנושי אלא כמ

עט אנתרופולוגי, מוזר מלמד את האנס בדיוק את מה שהוא כבר יודע. שבפוליטיקה שבה האדם נתפס ככזה שמציב קריטריונים צודקים לקידום בסדר החברתי ובשדרת השליטה, הטינה ואי־הנחת החברתיים תמיד יהיו שליטים. טוב יותר לקדם פוליטיקה של טובת הכלל שמשמרת מראש מקום רב לשרירותיות ותשאיר לאדם את החופש מהטינה. במילותיו של מוזר –

מדינה שבה יש יותר אנשים מצוינים מכפי שיש באפשרותה לתגמל באמצעות משרה ציבורית תהיה בלתי־מאושרת. אם זה המצב, זה תמיד יהיה לא נעים לאנשים רבים להיות חייבים לדמיין שאלו שמקבלים פרסים הם גם הכי טובים מקרב הכלל, ושכל עיטור גם יציין את האביר הטוב ביותר. כעת [שהמצב אינו כך] אנשים יכולים לחשוב לעצמם בנחת: המזל ולא המצוינות אפשר את העלייה של אלה; [...] אבל אם הכל היה הולך אחר המצוינות, הנחת ההכרחי הזה היה נעלם לחלוטין, והסנדלר ששמח במלאכתו כל עוד הוא יכול להחמיא לעצמו שהוא היה עושה דבר־מה שונה לחלוטין מלתקן את הכפכפים של אשת ראש העיר אם מצוינות היתה מכובדת בעולם הזה לעולם לא יוכל למצוא שוב אושר לעולם.

במילים אחרות, הטיעון של סנדל נכון, אבל הוא דורש הרחבה. פוליטיקה שבה האחריות המלאה למצבו האישי של כל אדם לא רק ממוקמת בו כפרט, אלא אפילו בכלל האזרחים או באנושות ככלל, היא פוליטיקה שלעולם תייצר טינה שתחבל בסולידריות של כלל האזרחים ותמנע מהם לקדם את הטוב הכללי. הדבר הזה נכון לקלינטון, אבל גם לסנדרס. הוא נכון לגבי רולס, אבל הוא נכון גם לגבי מרקס וממשכיו. האנס לא ייצא ראש מהפוליטיקה שלנו.